<h1>כל בו הלכ' שיתופי מבואות סימן ל"ג</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כתב הר"ף ז"ל על מבוי שיש לו שלשה מחיצות אפילו למאן דאמר ארבע מחיצות דאורייתא מכל מקום (מותרת) [מותרות] שלשה מחיצות בלחי או קורה כדמשמע במשנה דפרק קמא דערובין.
<h2>דף ה.</h2>
ואין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחין לתוכו. וכתב בעל ההשלמה ז"ל דדוקא בלחי אחד שאינו ניתר אבל בשני לחיים ניתר, אף על פי שאין בתים וחצירות פתוחין לתוכו, דלא גרע מחצר שניתר בפס ארבע ומשהו מכאן ומכאן.
<h2>דף ו:</h2>
וכתב ה"ר יצחק ז"ל ואם המבוי מפולש שאין לו אלא שני כותלים בלבד זה כנגד זה והעם נכנסין ברוח זה ויוצאין בשכנגדו, אומר שם שנעשה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן, וכן פוסק הרי"ף ז"ל. והגיה עליו הר"ף ז"ל ודוקא היכא דליכא בקיעת רבים במבוי כי אם מבני המבוי ולא מכל בני העיר, אבל אם בקיעי רבים כל בני העיר מכאן ומכאן שאורך אותו מבוי כנגד הסרטיא והפלטיא דהיינו שהאורך מכוון כנגד שערי העיר מכאן ומכאן אז לא סגי בצורת פתח, דאתו רבים ומבטלי (מחיצה) [מחיצתא], כדאמרינן גבי שני בתים וכו' וחכמים אומרים אין מערבין רשות הרבים בכך. ואפילו בדלת נמי לא סגי אלא אם כן ננעלת בלילה כדאמרינן גבי ירושלים וכו', ואף על גב דקא מסיק התם דסגי בראויות לינעל אף על פי שאין ננעלות התם מיירי במבואות המפולשין לרשות הרבים ולא בקיעי בה רבים התם סגי בראויות לינעל. והא דמצריך דלת הכי משמע לחנניא אבל אנן קיימא לן כתנא קמא דסגי בצורת פתח כדפי' בפנים. ואם הוא מפולש במבוי אחר לרשות היחיד שלא עירב עליו, אף על גב דמפולש למקום האחר האסור לו, מכל מקום לא בעי צורת פתח אלא סגי בלחי מאותו צד דרשות היחיד והוי כסתום מאותו מקום צר על ידי הלחי, ומצד אחר דרשות הרבים סגי (בלחי) [בלא לחי] או קורה עכ"ל הר"ף ז"ל. עוד כתב מבואות שלנו הסמוכין לרשות הרבים צריכין שני לחיים אף על גב דאורכן יותר על רוחבן. כיון דליכא חצירות פתוחות לתוכו, ואף על גב דאין לנו רשות הרבים מכל מקום מיחלף. וביטול רשות מעכו"ם בשבת מותר לכתחילה, וכן שכירות מעכו"ם, אבל ר"י אומר דאין שוכרין רשות בשבת מעכו"ם כשמואל.
<h2>דף יא:</h2>
ובשם הר"ש ז"ל מצאתי כתוב ואם המבוי רחב עשר אמות צריך צורת פתח. כיצד צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. ואם אין לו קנים עושה בחבלים ויעשה עירוב. עוד מצאתי כתוב בשמו ואם אין רשות הרבים מפסקת בין המבואות, עושה צורת פתח בשני צדדיה בקנים או בחבלים ומותרין כל בני המבואות שבתוך אותם הפתחים של קנים לטלטל איש לחבירו, וכן המדינה כולה ימעט פתחה בקנים או בחבלים ויעשה כעין צורת פתח ומותרין בעירוב כדאמרינן רבא מערב אכולא מתא בעירוב אחד.
<h2>דף כא:</h2>
ודבר זה תקנת שלמה ובית דינו הוא. כי דין תורה שכל חצר שיש בה שכנים הרבה כל אחד מהם מותר לטלטל מביתו לחצר ומן החצר לביתו, מפני שכל החצר רשות היחיד הוא שמותר לטלטל בכולה, וכן מבוי שיש לו לחי או קורה כל בני המבוי מדין תורה מותרים לטלטל מחצירות למבוי וממבוי לחצירות, שכל המבוי רשות היחיד, וכן הדין במדינה שמוקפת חומה (גבוה) [גבוהה] עשרה טפחים שיש לה דלתות שנעולות בלילה שכולה רשות היחיד היא, אבל שלמה ובית דינו תיקנו שיהא אסור לטלטל לכל רשות היחיד שיש בה חלוקה בדיורין, אחד חצר ואחר מבוי ואחד מדינה עד שעירבו כולן מערב שבת, וכן יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוה מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולן, והתקנה היתה להיכירא שלא יחשבו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצירות לרחובות המדינה ולשוקה כך מותר להוציא אל המדברות ואל השדות הואיל והן רשות לכל, ויחשבו שאחרי שהחצירות הן רשות היחיד שמותר להכניס ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל אחר שעירבו אין לחוש על זה שנראה בזה כמו שיד כולן שוה.
<h2>דף כו:</h2>
בכל משתתפין בין בפת בין בשאר אוכלין חוץ מן המלח בפני עצמו והמים בפני עצמן. עירב מים עם מלח נעשו מורייס ומשתתפין בהן. ואין משתתפין עם כמהין ופטריות שאינן חשובין אוכל.
<h2>דף מה:</h2>
וכל בני המבוי צריכין לשתף. ואין דריסת הרגל אוסרת, אפילו רגל האסורה אינה אוסרת.
<h2>דף מט.</h2>
וכיצד עושין השיתוף, גובין אוכל כגרוגרת מכל אחד מבני המבוי או פחות אם היו מרובין כפי שביארנו, ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצירות שבמבוי או בבית מהבתים, ואפילו בית קטן, ואפילו באכסדרא, אבל לא יניחנו באויר המבוי, ואם הניחנו בחצר המבוי צריך להיות מגביה מן הקרקע טפח הכלי שהוא בו כדי שיהיה ניכר. ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להכניס ולהוציא מן החצירות למבוי ומן המבוי לחצירות בשבת. חילקו העירוב או השיתוף אף על פי שהוא בבית אחד אינו שיתוף, אבל אם מלאו הכלי מן העירוב או מן השיתוף ונשאר ממנו מעט והניחו בכלי אחר מותר. ונהגו העם לערב ולשתף בפסח לכל השנה במצה מפני שאינה מתעפשת כחמץ, ואם עשה כן בחמץ מותר כל זמן שהוא קיים.
ועירוב זה אינו אלא משום היכירא בעלמא, כשם שכולנו מעורבין באוכל זה ויד כולנו שוה בו, כך יד כולנו שוה בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו והרי לכולנו רשות אחד, ואז לא יבואו לטעות ולומר שמותר להכניס ולהוציא מרשות היחיד לשדות ולמדברות.
<h2>דף סא:</h2>
וכתב הר"ש ז"ל עכו"ם ששכרו פונדק אחד ויש ביניהם חד ישראל לא צריך ההוא ישראל למיגר מינייהו ושרי לטלטולי בכולהו בתי דפונדק, כרבי אליעזר בן יעקב דאמר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראל אוסרין זה על זה. אבל היו שם שני ישראלים צריכין לשכור ולערב, והני מילי שצריכים לשכור ולערב בזמן שהן חלוקין בעיסתן ואין אוכלין בספט אחד אבל אי אכלי בספט אחד לא צריכי עירוב כיון דאין חלוקין בעיסתן אין אוסרין זה על זה, וכן פסק מר רב יהודאי גאון ז"ל. ואם בא ישראל לשבות בחצירו של עכו"ם צריך לשכור ממנו את רשותו וכיון ששכרו אין צריך לערב ומותר לו לצאת משם אלפים אמה ולטלטל בכל החצר בלא עירוב, ואם החצר משני עכו"ם צריך לשכור משניהם, ואם שכח ולא קנה מן העכו"ם אסור לטלטל בחצר אבל לצאת יוצא אלפיים אמה, ואפילו בשבת גופיה קונה מן העכו"ם במעט מאכלו או בפלפלין חוץ מן הכספים ומן הפרוטות שאסור ליתן לו מהם. ומערבין ומשתתפין אפילו בין השמשות, וצריך שיהיה העירוב או השיתוף מצוי דאפשר לאוכלו בין השמשות, ואם נפל עליו גל קודם חשיכה או אבד או נשרף או נתנו בתיבה או מגדל שאי אפשר לקחתו בלי עשיית מלאכה כגון שנעל בפניו ואבד המפתח הרי זה כמי שאבד העירוב. ספק אבד קודם חשיכה ספק אבד לאחר שחשיכה הרי הוא עומד בקיומו ואין צריך עירוב אחר שכל ספק בעירוב כשר עכ"ל.
<h2>דף סד.</h2>
ואמר רב נחמן מת בעל הבית באותה שבת יורשיו מבטלין הרשות. והלכה כר' יוחנן דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר, וגם אומר רבא שם אנא כרבי יוחנן סבירא לי. ואמר (ר' יוחנן) [ר"י] דהוא הדין מבית לבית. מעשה בא לפני רש"י בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית, והתיר להם על ידי שביטלו רשותם לאחר. וטוב לשייר חדר אחד שלא יבטל ויהיה אסור להוציא מאותו חדר לאותו המקום שביטל, מפני שנראה כחוזר וזוכה, ואז לא שייך להקשות אם כן בטלת תורת עירוב באותו מקום. מיהו רבינו תם פסק דאין ביטול רשות מבית לבית אפילו למאן דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר, וצריך עיון.
ואשתו של עכו"ם (שוכרת) [משכרת] שלא מדעתו. וכן שכירו או שמשו (שוכרין) [משכירין] שלא מדעתו, ואפילו היו ישראלים. שאל מן העכו"ם מקום להניח בו חפציו והשאילו הרי זה (משתף) [נשתתף] ברשותו ומשכיר שלא מדעתו.
<h2>דף סה:</h2>
ואם ישראל דר עם עכו"ם שוכרין רשות העכו"ם בפרוטה, ואפילו בשבת, לפי שאין זה שכירות ודאית אלא היכירא בעלמא. וכן אם היו שם שני עכו"ם שוכרין מהן ואם לאו אוסרין הרשות לישראלים, ואין השיתוף מועיל להם כלום.
<h2>דף סו.</h2>
שני ישראלים ועכו"ם הדרים בחצר אחד ושכרו מן העכו"ם בשבת חוזר האחד ומבטל רשות לשני, וכן אם מת העכו"ם בשבת מבטל הישראל לישראל אחר ויהיה מותר לטלטל. עכו"ם שהשכיר מעכו"ם אם אין הראשון יכול להוציא השני עד שישלים זמן שכירותו שוכרין מן השני ואם יש לו רשות לראשון להוציא השני בכל עת שירצה אם לא יהיה השני עומד ושכרו מן הראשון הרי אלו מותרין.
<h2>דף סו:</h2>
שנים הדרים בחצר אחת ולא עירבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל רשותו לזה.
<h2>דף סט:</h2>
אנשי החצר שנתערבו או נשתתפו חוץ מאחד בין בשוגג בין במזיד הרי אוסר עליהן עד שיבטל להן רשותו, ביטל להן רשותו הן מותרין מפני שעירבו כבר והוא מותר מפני שהוא כאורח אצלם, ואורח מותר בלא עירוב ושיתוף. וכתב ה"ר יצחק וז"ל המבטל רשותו צריך שיבטל לכל אחד ואחד רשותו, וצריך לומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך. ואם אותם הרבים שעירבו ביטלו רשותם לזה שלא עירב, שהוא מותר שהרי כולם ביטלו לו רשותם, והן אסורין שאין לומר שיהיו כאורחים אצלו, שאין רבים נעשין אורחים אצל יחיד. היו אותם שלא עירבו שנים הן יכולין לבטל לאותם שעירבו, אבל אם אותם שעירבו ביטלו להם רשותם אין מועיל להם, כי שניהם אוסרין זה על זה, ואפילו חזר האחד שלא עירב וביטל רשותו לחבירו שלא עירב הרי זה אסור, מאחר שבשעה שביטלו המערבין היה אסור. היו שלשה בעלי בתים השנים עירבו והאחד לא עירב אם האחד (שלא עירב) [שעירב] ביטל רשותו לאותו שלא עירב אין הביטול מועיל מפני שחבירו יאסור עליו. אבל השלישי שלא עירב מבטל לאחד שעירב, והשני שעירב יבטל גם כן לחבירו שעירב.
מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד לאותו רשות שנתן (אסור) [אוסר] דברי ר' מאיר מפני שנראה כחוזר מביטולו. ר' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. והלכה כר' יהודה עכ"ל. כתב הר"ף ז"ל עיר מוקפת חומה ישראל הדר יחידי שם מותר לטלטל בכל העיר, ואין צריך לשכור רשות מכל העיר, אבל אם היו שנים בשני בתים אפילו עירבו יחד אסורין לטלטל עד שישכרו רשות מכל העכו"ם.
<h2>דף עב.</h2>
ופסק ר"י ז"ל על הבחורים המלמדים הדרים בחדרים לבדם, לא מבעיא דאין להם אלא פתח אחת לרשות הרבים שאין צריכין לערב אלא אפילו לכל אחד ואחד פתחו לרשות הרבים אין צריכין. ולא מבעיא היכא שאוכלין מכיכר של בעל הבית אלא אפילו כל אחד אוכל מכיכרו במקומו בחדרו כיון שאפייתו ובישולו יחד אין צריך להם לערב. ועוד שאין (הבעל) [בעל הבית] משאיל להם רשותו כדי שיאסרו עליו. והשר מקוצי היה מצריך תפיסת יד המשאיל או המשכיר ביתו לאחרים, אם יש לו תפיסת יד בכל הבית אין אוסרין ואם לאו אוסרין. וכתב הר"ף ז"ל כי השר מקוצי היה מצריך תפיסת יד או עירוב בלא ברכה, וצריך עיון אי מצריך אפילו בפתח אחד לרשות הרבים, דהא משמע דלא מהני פתח לרשות הרבים כי אם לאחשובי בית שער, וכן נהגו בבירה גדולה שמשכירין הרבה בני אדם כל אחד ואחד לבדו ואין להם כי אם פתח אחד לרשות הרבים ואפילו הכי נהגו לערב, וקיימא לן מקום פיתא גרים פירוש מקום שאוכלין שם בשבת.
<h2>דף עב:</h2>
וכתב ה"ר מאיר שני יהודים הדרים בכרך אחד שאין די במה שקונין רשות מן השר לעשות עירוב, אלא צריכין לשכור הרשות מכל בית ובית שיש לשם כדאיתא בערובין האחים הדרים בחצר בזמן שאוכלין משל אביהם אין צריכין לערב אבל אם אין אוכלים משל אביהם צריכין לערב, כך אף על פי שכל הבתים הם של שר העיר הואיל שאין מקבלין פרס ממנו פירוש שאין אוכלין משלו צריכים לשכור עכ"ל.
<h2>דף עג.</h2>
כתב ה"ר מאיר שני יהודים הדרים בבית אחד ויש לכל אחד ואחד בית שאוכל בו לבד אם יש בו הפסק מחיצות בתוכה צריכין לערב דהלכה כרב דאמר מקום פיתא גרים. עוד כתב עכו"ם הדר אצל ישראל יחידי בחצר אינו יכול לאסור רשות על ישראל לפי שדירת עכו"ם כדירת בהמה, ומותר לו לישראל לטלטל בחצירו של עכו"ם עכ"ל.
<h2>דף עד:</h2>
חצר שישראל ועכו"ם שרויין בו והיו חלונות פתוחות מבית ישראל זה לבית ישראל זה ועירבו דרך החלונות מותר להוציא דרך החלונות אבל לא דרך הפתחים עד שישכיר.
<h2>דף עט:</h2>
לקח אחד מבני החצר פת אחד ואומר הרי זה לכל בני המבוי אין צריך לגבות מכל אחד ואחד. וצריך לזכות להן בו על ידי אחר. וכשמזכה להן יזכה על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו. והר"ף ז"ל כתב מיהו בנדרים [פ"ח ע"ב] מוקים לה דוקא בשיש לאשתו בית באותה חצר לכך נראה שלא יזכה על ידי אשתו, אבל אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו. וכתב ה"ר יצחק ז"ל קיימא לן כר' יוחנן דאמר [ב"מ י"ב ע"א] לא גדול גדול [ממש] ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן שאינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול, והא הדין בכאן. וצריך להזהר שלא יזכה על יד בנו הגדול שהוא סמוך על שולחנו שידו כיד אביו, אבל אם יש לאדם מלמד שאוכל בשכרו מזכין על ידו, וכן יתום שזן אותו בתורת צדקה לא הוי סמוך. מיהו שמואל חולק עליו שם ואומר גדול גדול ממש קטן קטן ממש, לפיכך צריך להזהר שלא לזכות על ידי קטן אף על גב שאינו סמוך על שולחנו, וכן לא יזכה על ידי גדול אם הוא סמוך על שולחנו. מיהו כתב הר"ף דנראה מאחר שנשא אשה לא מהני סמיכות על שולחן אביו. ואינו צריך להודיע לבני החצר ולבני המבוי שכבר זכה להם לפי שזכין לאדם שלא בפניו. ור"י אומר על גב דאמרינן אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו מכל מקום אינה יכולה לזכות אחרים. ור"ף ז"ל כתב אף על פי שאין בעל הבית בעיר נראה שאינה יכולה לזכות. והר"י כתב שאם אין בעל הבית ואשתו בעיר מספקא לן אם בני הבית יכולין לערב כלל. והלכה כדברי המיקל בעירובין.
<h2>דף פ.</h2>
ואשתו של עכו"ם (שוכרת) [משכרת] שלא מדעתו. וכן שכירו או שמשו (שוכרין) [משכירין] שלא מדעתו, ואפילו היו ישראלים. שאל מן העכו"ם מקום להניח בו חפציו והשאילו הרי זה (משתף) [נשתתף] ברשותו ומשכיר שלא מדעתו.
<h2>דף פ:</h2>
וכיצד עושין השיתוף, גובין אוכל כגרוגרת מכל אחד מבני המבוי או פחות אם היו מרובין כפי שביארנו, ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצירות שבמבוי או בבית מהבתים, ואפילו בית קטן, ואפילו באכסדרא, אבל לא יניחנו באויר המבוי, ואם הניחנו בחצר המבוי צריך להיות מגביה מן הקרקע טפח הכלי שהוא בו כדי שיהיה ניכר. ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להכניס ולהוציא מן החצירות למבוי ומן המבוי לחצירות בשבת. חילקו העירוב או השיתוף אף על פי שהוא בבית אחד אינו שיתוף, אבל אם מלאו הכלי מן העירוב או מן השיתוף ונשאר ממנו מעט והניחו בכלי אחר מותר. ונהגו העם לערב ולשתף בפסח לכל השנה במצה מפני שאינה מתעפשת כחמץ, ואם עשה כן בחמץ מותר כל זמן שהוא קיים.
ושיעור האוכל שמשתתפין (גרוגרות) [גרוגרת] לכל אחד מבני המבוי, עד שיהיו י"ח או פחות, אבל אם היו יתר על זה שיעורן ב' סעודות שהן כי"ח גרוגרות. ואפילו היו משתתפין אלפים ורבבות שיעור זה לכולן. ואפילו נדר אחר מהם מאוכל (זו משתף) [זה, משתתף] ומערב בו אחר שהוא מותר אל האחרים.
<h2>דף פה:</h2>
וכתב ה"ר יצחק שנינו פרק כיצד משתתפין הנותן עירובי חצירות בבית שער אכסדרא ומרפסת אין עירובו עירוב, והדר שם אינו אוסר על בני החצר שאין שם דירה, בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליהן כיון שהוא מקום פיתא. ר' יהודה אומר אם אין שם תפיסה לבעל הבית אינו אוסר עליו, ומפרש אפילו אין תפיסה לבעל הבית שם כי אם יתד המחרישה הרי זו תפיסת יד אף על גב דהוי דבר שאינו ניטל בשבת או דבר הניטל בשבת הרי זו תפיסת יד.
<h2>דף פו.</h2>
וישראל שהניח ביתו הוא וכל אנשי ביתו והלכו לשבות אצל בנו או בתו באותה העיר אינו אוסר.
<h2>דף פט.</h2>
כל גגות העיר אף על פי שזה גבוה וזה נמוך עם כל החצירות ועם כל הקרפיפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהם יתר על בית סאתיים עם עובי הכותלים שבין החצירות עם המבואות שיש להן לחי או קורה, כולן רשות אחת הן ומטלטלין בכולן בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית אלא אם כן עירבו. כיצד כלי ששבת בתוך הבית בין עירבו אנשי החצר בין לא עירבו מותר להעלותו מן החצר לגג או לראש הכותל ומן הגג לגג אחר הסמוך לו אפילו גבוה ממנו כל שהוא או נמוך ומן הגג האחד לחצר השניה ומן החצר השניה לגג השלישי ומגג שלישי למבוי וממבוי לגג רביעי עד שיעבירנו כל המדינה כולה דרך גגות וחצירות או דרך גגות וקרפיפות או דרך שלשתן מזה לזה, ובלבד שלא יכנס כלי זה לבית מן הבתים אלא אם כן עירבו כל אנשי המקומות האלו עירוב אחד. וכן אם שבת הכלי בבית והוציאו לחצר לא יעבירנו לחצר אחרת או לגג אחר או לראש הכותל או לקרפף אלא אם כן עירבו כל אנשי המקומות שמעבירין בזה כלי זה בעירוב אחד. ושיירא שהוקפה מחיצה מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב לפי שכולן מעורבין ואין אותן אהלים קבועין להן.
